נוכחות מודעת

יש אנשים שעושים "עבודה פנימית" כבר שנים. הם קוראים, לומדים, מתבוננים, מנתחים. מבינים מאיפה דברים באו, מה קרה בילדות, איזה דפוסים מנהלים אותם. ובכל זאת – משהו בפנים נשאר תקוע. יש תחושה של מאמץ מתמיד. כאילו כל הזמן צריך לעבוד על עצמך, אבל ההקלה האמיתית לא מגיעה. אם זה מוכר לך – אתה לא לבד. ויש סיבה טובה למה זה קורה. למה כל כך הרבה עבודה פנימית מתישה רוב השיטות שאנחנו מכירים מבוססות על הראש: להבין, לנתח, לשנות מחשבות, לפרש רגשות. זו גישה חכמה. ולעיתים גם מועילה. אבל יש לה מחיר ש

יש מקומות בנפש שאף שיטה לא מגיעה אליהם.לא כי הן לא חכמות, אלא כי הן רועשות מדי. ויש רגעים שבהם כל מה שאנחנו צריכים – זה שמישהו פשוט יהיה איתנו. בלי לנסות לעזור.בלי להגיד מה נכון.רק להיות. באותו החדר, באותו השקט. הכאב לא מבקש פתרון – הוא מבקש שיראו אותו כמה פעמים ניסית "להבין את עצמך" רק כדי להרגיש אבוד יותר?כמה פעמים הרגשת שאתה "עובד על עצמך" – ובפנים, משהו נשבר? הנפש לא בנויה לעבודות תחזוקה.היא בנויה לקשר. למבט. למגע אנושי. להיות עם מה שיש – כמו שהוא מיינדפולנס, במובן העמוק

מיינדפולנס אינו מאבק במחשבות, אלא חזרה שקטה לעצמך. במאמר הזה נבין למה נוכחות פשוטה יכולה להיות עמוקה, קלה ויעילה יותר משיטות שמנסות “לתקן” את התודעה – ואיך מפגש כן עם הרגע הזה יוצר שינוי מבפנים.