הרעב שלא מתחיל בבטן

יש סוג של רעב שלא שומעים אותו.הוא לא מגרגר מהקיבה – אלא לוחש מבפנים.

זה קורה ברגעים מסוימים.אולי אחרי יום מתיש.אולי בגלל מבט אחד או מילה שלא נשכחה.אולי בגלל שקט שמרגיש קצת יותר מדי… שקט.

ופתאום – היד נשלחת לעוד משהו קטן.עוד משהו לנשנש.לא כי הגוף באמת ביקש.אלא כי הנפש רצתה רגע לנוח.

האוכל – זמין, מנחם, שותק.הוא ממלא, אבל לא באמת.כי מה שהוא לא יכול למלא,זה את התחושה הזו בפנים.

החוסר.הריק.הכאב שלא תמיד יודעים לקרוא לו בשם.

וזה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר.זה רק אומר שלמדנו לשרוד.להסתדר.ולפעמים – לכבות תחושות דרך אוכל.

אבל הגוף לא שוכח.והוא מבקש משהו אחר:

• לא עוד שובע – אלא שקט פנימי.

• לא עוד טעם – אלא תחושת נראות.

• לא עוד אוטומט – אלא בחירה מודעת.

וברגע הבא שבו עולה הדחף לאכול בלי רעב אמיתי –אפשר לעצור. לרגע.ולשאול בעדינות:מה באמת צריך עכשיו?

אולי זו חיבוק.אולי מילה טובה.אולי פשוט נשימה.

ואולי… הפעם, תהיה בחירה אחרת.בחירה להקשיב – במקום לאכול.