כשמנסים להירגע – והגוף לא משתף פעולה

רבים מהאנשים שמגיעים אליי יודעים בדיוק מה הם אמורים לעשות.לחשוב חיובי, לנשום עמוק, להירגע, “לא להתרגש מכל דבר”.

אבל למרות כל הידע – הגוף לא נרגע.

יש תחושת דריכות קבועה.מתח בבטן או בחזה.עייפות נפשית, גם כשעל פני השטח הכול בסדר.

וזה יוצר בלבול:אם אני מבין כל כך הרבה – למה זה עדיין שם?

הבעיה היא לא במחשבות – אלא בגוף

רוב הגישות מנסות להתחיל מהראש:לשנות מחשבות, להבין את המקור, לנתח את העבר.

אבל חרדה ומתח לא מתחילים במחשבה.הם מתחילים במערכת העצבים.

כשהגוף מרגיש לא בטוח –הוא נכנס למצב דריכות.והראש רק מנסה להסביר את זה בדיעבד.

לכן אפשר להבין הכול,ועדיין להרגיש בפנים חוסר שקט.

אחת הטעויות הנפוצות היא הניסיון “להיפטר” מהתחושה.לדחוף אותה, לשנות אותה, להירגע בכוח.

אבל הגוף לא עובד ככה.

דווקא כשמפסיקים להילחם,ומתחילים להקשיב למה שמורגש,משהו מתחיל להשתנות.

לאט, בלי דרמה.

הקשבה לגוף לא אומרת להתעמק בלי סוף.היא אומרת לשים לב:

ההקשבה עצמה מאותתת למערכת:אין איום. אפשר להוריד הילוך.

ביטחון עצמי לא נבנה משכנוע פנימי.הוא נבנה כשהגוף לומד שהוא יכול להיות עם מה שעולה –ולא לקרוס.

כשאדם חווה שוב ושוב שהוא מסוגל להישאר עם תחושה לא נוחה,בלי לברוח ובלי להילחם,נוצרת יציבות מבפנים.

ומשם:

לא כי פתרנו הכול,אלא כי הגוף הפסיק להיות במצב חירום.

הדרך שאני עובד בה לא מחפשת לתקן אנשים.ולא מבטיחה חיים בלי אתגרים.

היא מציעה משהו אחר:לפתח הקשבה מודעת לגוף ולרגש,ולהפסיק להילחם במה שמורגש כאן ועכשיו.

מתוך המקום הזה נוצר:

אם אתה חי עם מתח מתמשך, חרדה שקטה או חוסר ביטחון,יכול להיות שלא חסר לך עוד הבנה –אלא מרחב שבו הגוף יכול סוף סוף להירגע.

לפעמים השינוי לא מתחיל מלעשות יותר,אלא מלהיות קצת יותר נוכח עם מה שכבר כאן.